Shvouoth
Daf 44a
אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר כול'. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב בַּאֲבֵידָה חַייָב. אֵיכָן אֲבֵידָתִי. אָמַר לוֹ. נִגְנְבָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא לְאַחַר שְׁבוּעָה. וּמַאי טַעֲמָא. נֶאֱמַר כָּאן שְׁלִיחוּת יָד. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁלִיחוּת יָד. מַה שְׁלִיחוּת יָד שֶׁנֶּאֶמְרָה לְהַלָּן אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר הַשְּׁבוּעָה. אַף שְׁלִיחוּת יָד שֶׁנֶּאֶמְרָה כָּאן אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא לְאַחַר שְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב. פָּטוּר. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. שְׁבוּעַת טַעֲנַת גַּנָּב מָהוּ שְׁיְּהוּ חַייָבִין בָּהּ מִשׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. מִחְלְפָה שִׁיטָּתִיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. תַּמָּן אָמַר. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב פָּטוּר. וָכָא אָמַר אָכֵין. תַּמָּן פְּשִׁיטָה לֵיהּ וָכָא צְרִיכָה לֵיהּ. מָה אִיצְטְרִיכַת לֵיהּ חָזִי וּפְשָׁטָהּ. רִבִּי חִייָה בַּר יוֹסֵף אָמַר. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בְּבֵית דִּין. מַה נָן קַייָמִין. אִם בָּהוּא דְקָאִים וְחַייָב לְחַבְרֵיהּ שְׁבוּעָה אֲפִילוּ נִשְׁבָּע חוּץ לְבֵית דִּין חַייָב. 44a אֶלָּא כִי נָן קַייָמִין בָּהוּא דַחֲמִי לוֹן אָֽזְלִין. בְּעוֹן מִישְׁבְּעוֹנֵיהּ וְהוּא קָפַץ וּמִשְׁתְּבָע. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּעוֹמֶדֶת עַל אָבוּסוֹ. רִבִּי זֵירָא בָעֵי. מָה אִיתְאֲמָרַת. בְּעוֹמֶדֶת אוֹ אֲפִילוּ עוֹמֶדֶת. וְאִין תֵּימַר אֲפִילוּ עוֹמֶדֶת. הִיא הָדָא הִיא הָדָא. אִין תֵּימַר בְּעוֹמֶדֶת. מִחְלְפָה שִׁיטָּתִיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. תַּמָּן אָמַר. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת אוֹנֶס פָּטוּר. וְהָכָא אַתָּ מַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי לָא. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהִיא בְּיוֹצֵא וִידּוּייוֹ בִשְׁבוּעָה. מַקְשִׁייָא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זֵירָא. אָמַר לוֹ. אֵיכָן שׁוֹרִי. אָמַר לוֹ. נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ. מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם׃ וְהָכָא כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ בְּטוֹעֲנוֹ טַעֲנַת אָנוּד. מִיכָּן וָאֵילַךְ בְּטוֹעֲנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב וּפָטוּר. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְבָחוֹ. תַּלְמִידוֹי דְרִבִּי חִייָה בַּר לוּלְייָנִי אָֽמְרֵי. תִּפְתָּר בְּשֶׁשְּׁחָטוֹ רָבוּץ. וְיֵשׁ טְבִיחָה בְלֹא מְכִירָה. כְּסוּמָּכוֹס דְּאָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גְּנֵיבָה יֵשׁ טְבִיחָה וּמְכִירָה. שְׁמוּאֵל אָמַר. בְּשֶׁלֹּא בָאוּ עֵידֵי גְנֵיבָה. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵידֵי טְבִיחָה חַייָב.
Traduction
R. Yohanan dit (182)Ci-dessus, 7, 10.: si une réclamation de trouvaille le dépositaire répond par un argument de vol, c’est-à-dire si sur la question faite par le propriétaire ''où as-tu mon objet perdu, ramassé par toi'', l’interpellé répond avoir été volé, celui-ci est condamné à payer le double pour faux. Le double, ajoute-t-il, n’est dû que lorsque après avoir juré il a été démenti par des témoins; car d’une part (ibid. 9) l’expression étendre la main est usitée en cas d’argument de vol, et elle l’est aussi (ibid. 11) pour le gardien salarié: comme cette seconde expression n’est applicable qu’à la suite du serment, elle ne l’est aussi qu’après serment si le dépositaire argue avoir été volé. R. Yohanan dit: si à une réclamation faite, le dépositaire répond par un argument de perte, qu’il conforme par serment, puis il argue avoir été volé et le jure aussi, serments démentis ensuite par des témoins, le défendeur ne sera pas condamné à payer double pour le second faux serment (ce second étant nul par l’effet du premier); mais pour le premier serment, affirmant qu’il a été volé, le défendeur est-il coupable d’avoir émis un faux serment par inadvertance d’énoncé? (Ou en est-il dispensé en raison de la culpabilité pour faux serment relatif au dépôt)? Ce serait mettre R. Yohanan en contradiction avec lui-même: puisque l’on vient de dire que si à une réclamation faite le dépositaire répond par un argument de perte, qu’il confirme par serment, puis il argue avoir été volé et le jure aussi, serments démentis ensuite par des témoins, le défendeur n’aura pas à payer le double pour le second faux serment (annulé par le premier); donc, pour le premier ce n’est pas douteux qu’il est passible d’une peine; comment donc affirmer plus haut qu’il est coupable de faux énoncé, puis le mettre en doute? Certes, répondit-on, on a commencé par examiner ce point, qui, réflexion faite, a été résolu en ce sens de condamner pour faux serment d’énoncé. R. Hiya b. Joseph dit: celui qui argue auprès de son prochain avoir été volé n’est tenu de payer le double pour faux serment qu’après avoir nié devant le tribunal et avoir juré de même. —De quel cas s’agit-il pour qu’un serment hors tribunal soit nul? —Certes, celui qui se trouve sous le coup d’un serment déféré par le tribunal, et le prête au dehors, sera aussi coupable; on admet donc de déclarer nul un tel serment si l’on voit conduire quelqu’un au tribunal pour lui imposer le serment, et l’inculpé prenant les devants jure de suite, au dehors. – R. Hiya dit au nom de R. Yohanan: lorsque ayant argué avoir été volé on jure de même à faux, on est condamné à payer le double si les témoins attestent que l’animal est dans l’étable du défendeur. R. Zeira demanda: que faut-il entendre par là? —Suffit-il que les témoins l’aient vu à l’étable (sans le cas de prise), ou s’agit-il du cas où même l’animal y est (avec prise par le dépositaire)? S’il est admis que la simple attestation de la présence de l’animal, à l’étable fait condamner le dépositaire à payer le double, il ne le sera pas s’il a pris l’animal; mais si l’on admet pour la condamnation même une attestation disant si l’animal se trouve à l’étable, et que par conséquent le dépositaire doive aussi payer le double s’il s’est emparé de l’animal, on peut observer que R. Yohanan se contredit: Il dit plus haut que si après avoir argué que l’animal s’est perdu, il le jure, c’est comme s’il désignait par anticipation un sacrifice de péché, ce serment entraînant la condamnation à payer le double, non renouvelable pour un second serment qui suivrait l’argument d’avoir subi une violence telle que le vol; tandis qu’ici on dit que même l’attestation de trouver l’animal à l’étable est passible du double, ainsi que le fait de s’être emparé de l’animal? C’est différent, dit R. Ila, en ce que le serment fait sortir l’animal du bien du maître (à l’instar d’un aveu, ce qui justifie la dispense; mais l’accaparement est passible du double). Contre l’opinion de R. Zeira (admettant que le second faux serment n’entraîne pas la peine de payer le double, par suite de l’acquisition antérieure), les compagnons objectent le raisonnement suivant, sur ce passage de notre Mishna: ''Si, sur la réclamation qui lui est faite, le gardien répond que la bête lui a été volée, et à la suite de l’objurgation adressée par le propriétaire, l’interpellé dit: Amen, tandis que les témoins attestent qu’il volé lui-même la bête, il devra payer le double du prix; s’il l’avoue spontanément, il devra payer le capital, 1/5 en sus et un sacrifice de péché; enfin, s’il l’égorge et vend, il paiera 4 ou 5 fois la valeur''. Or, pourquoi est-il si coupable de l’égorger, puisqu’après l’attraction sa situation égale celle d’un argument d’animal perdu, et puisqu’en cas d’un second argument de vol l’auteur du faux serment n’est plus condamné, il ne devrait non plus l’être pour avoir égorgé la bête? On peut justifier la Mishna en disant que le serment de vol a précédé l’égorgement (ne l’ayant pas encore attirée lors du serment, il ne l’a pas acquise). Les disciples de R. Hiya b. Joulian disent de la justifier, en supposant que l’animal a été égorgé étant couché. Peut-il y avoir égorgement sans cession du prochain, qui, ici est une confirmation du vol (et dès lors le défendeur, convaincu de vol malgré son aveu, devrait payer le double)? Notre Mishna se conforme à l’avis de Somkos, qui dit: même lorsque les témoins n’attestent que l’égorgement et la vente, non le vol, cela suffit (son aveu de vol est alors valable et le dispense du double). Selon Samuel, on suppose que nul témoin n’est venu rien attester (ce qui justifie la dispense); mais si les témoins attestent l’égorgement, ce qui implique le vol, le dépositaire est condamné.
Pnei Moshe non traduit
טענת גנב באבידה חייב. כפל וכדמפרש שאמר לו איכן אבידתי שמצאת וא''ל נגנב:
טענת גנב אינו חייב. כפל אלא לאחר שנשבע לו ובאו עדים:
נאמר כאן שליחות יד. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו וגו' והאי בטענת גנב משתעי כדדרשינן אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים בשבועה דנאמר כאן שליחות יד ונאמר להלן בפרשת שומר שכר שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' מה להלן שבועה אף כאן אל האלהים בשבועה הוא:
ואח''כ טענו טענת גנב. וחזר ונשבע על טענת גנב ובאו עדים פטור על שבוע' אחרונה ואינו משלם כפל וטעמא דמכיון שנשבע שבועה ראשונה על טענת אבד כבר נסתלק מן הבעלים ושוב אינו חייב להם לישבע עוד והלכך שבועה אחרונה לאו שבועה היא לחייבו כפל:
ר' יוחנן בעי שבועת טענת גנב. על האי דינא גופיה קאי כלומר דבזה נסתפק ר' יוחנן מהו דאמרי' דבשבועת וטענת גנב זו שהיא אחר שנשבע בתחלה טענת אבוד שיהא חייב עליה משום שבועת ביטוי דהא נשבע לשקר הוא או דילמא כיון דאין שבועת ביטוי נוהגת אא''כ אין חיוב שבועה אחרת עמה כדדרשינן מדכתיב לאחת מאלה משום אחת אתה מיחייבו ואי אתה מיחייבו משום שתים והכא כיון דאיכא למימר דמיחייב משום שבועת הפקדון אינו חייב משום שבועת ביטוי ולקמיה פריך דר' יוחנן אדר' יוחנן:
מחלפה שיטתי' דר' יוחנן תמן אמר וכו'. הא איהו גופיה קאמר לעיל דשבועה אחרונה לאו כלום היא משום שבועת הפקדון ופטור הוא מהכפל וכיון שכן מתחייב הוא משום שבועת ביטוי ומאי מספקא ליה הכא כדמסיק הקושיא:
תמן פשיטא ליה. דאינו חייב משום שבועת הפקדון והכא צריכא ליה בתמי' דמיבעיא ליה אי חייב משום שבועת ביטוי אלמא מספקא ליה אי איכא חיובא דשבועת הפקדון עליה או לא:
מה. וקאמר הש''ס ומה קשיא לך בהא דר' יוחנן:
איצטריכת ליה חזי ופשטה. מעיקרא קא מיבעיא ליה ובתר הכי חזי והדר פשטה דפטור הוא משבועת הפקדון והאי דקאמר לעיל בתר דפשטה דמיחייב הוא משום שבועת ביטוי דעכ''פ נשבע לשקר:
אינו חייב. בכפל מחמת שבועה בטענת גנב עד שיכפור בב''ד וישבע אבל שבועה דחוץ לב''ד לאו כלום היא לאפקועי ממונא וכדמפרש ואזיל:
מה אנן קיימין. במאי הוא דאמרינן דשבועה חוץ לב''ד לאו כלום היא:
אם בהוא דקאים. אם בשהוא עומד ומחויב שבועה לזה על פי ב''ד שחייבוהו שבועה והוא נשבע חוץ לב''ד בזה חייב הוא שהרי עכ''פ שבועת ב''ד היא שחייבוהו לישבע:
אלא כי אנן קיימין. דאמרינן דשבועה חוץ לב''ד לאו מידי הוא בהכי עסקינן שראה אותם שמוליכין אותו לב''ד ורוצים להשביעו והוא קפץ ונשבע חוץ לב''ד ההיא שבועה לאו כלום הוא לחייבו בכפל:
בעומדת על אבוסו. הא דאמרינן בנשבע בטענת גנב מיחייב בכפל בשבאו עדים אחר כך ואמרו שראו אותה עומדת על אבוסו ולקמיה מפרש לה מאי אתא למעוטי:
מה איתאמרת. לענין מאי איתמר הא דר' יוחנן ומאי קאמר אם בעומדת דוקא קאמר כלומר שלא ראו העדים ששלח בו יד אלא ראו עומדת על אבוסו אבל אם שלח בה יד כבר קנאה וקמה ליה ברשותיה ואין מתחייב בכפל דנעשה גזלן עליה ואין גזלן משלם כפל או דילמא אפי' עומדת על אבוסו קאמר וכ''ש אם שלח בה יד דהא קרא בטענת גנב בשליחות יד מיירי כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב וגו' אם לא שלח ידו:
ה''ג ואין תימר בעומדת היא הדא היא הדא אין תימר אפי' עומדת מחלפה שיטתא וכו'. ומסקנת דברי ר' זירא הוא וכלו' אם תמצא לומר דעומדת דוקא קאמר דבהא הוא דמיחייב אבל אם שלח בה יד פטור א''כ לא קשיא מידי הא דאמר ר' יוחנן לעיל בטענו טענת אבד וכו' דהיינו הך דקס''ד דטעמיה דר' יוחנן דלעיל משום דכבר קנאה בשבועה ראשונה וברשותיה הוי ושוב אינו מתחייב בכפל משום שבועה אחרונה בטענת גנב וה''ה בשלח בה יד דקמה לי' ברשותיה דחדא טעמא אית להו:
אין תימר אפי' בעומדת. אלא לכשתמצא לומר דאפי' בעומדת קאמר וכ''ש כששלח בה יד דמחייב בכפל א''כ קשיא מחלפה שיטתיה דר' יוחנן:
תמן אמר טענו טענת אבוד וכו'. בהא דקאמר לעיל דאחר שנשבע לו בטענת אבד והוי כהפריש קרבן וכלומר דכבר בשבועה זו נתחייב בה וכשלו הוי לענין דשוב אינו מתחייב בכפל בשבועה שניה שנשבע לו בשחזר וטען טענת אונס כלומר טענת נגנב וקרי ליה אונס משום דלגבי אבד הוי גניבה קרובה לאונסין ביותר כדאמרינן בריש פרקין דתני ר' ישמעאל:
והכא את אמר הכין. דאפי' בעומדת ומכ''ש אם שלח בה יד מתחייב בכפל ואמאי הא כיון דשלח בה יד קנאה כמו דאמר ר' יוחנן דקנאה בשבועה ראשונה:
אמר ר' לא שנייא היא. כלומר לא כדקא סלקא אדעתיך בהא דלעיל דטעמא משום דקנאה בשבועה ראשונה אלא היינו טעמא דשאני התם דהוי כיוצא וידוייו בשבועה שבשבועה זו יצא מידי בעלים תחת הודאתו דכמו שהודה להן דמיא לענין שנסתלק מהן ואין להם עליו כלום והלכך שוב אינו מתחייב כפל בטענת שבועה שניה אבל אם שלח בה יד לא דמיא להא ולעולם איכא למימר דמתחייב בכפל:
מקשייא על דעתיה דר' זירא. חברייא הוו מקשין למאי דס''ד דר' זירא דטעמא הוי גבי טוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת נגנב ונשבע דפטור מכפל משום דקנאו בשבועה ראשונה והלכך ס''ד נמי דה''ה שלח בה יד דפטור מכפל מטעמא דכבר קנאה וכשלו הוי דנעשה גזלן עלה א''כ קשיא הא דאמרינן לעיל גבי אמר לו איכן שורי וכו':
משלם תשלומי כפל. וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וכמו וכו' הוא דאמרינן לעיל דבטענת גנב משלם ג''כ תשלומי ד' וה' וכדאמר ר' יוחנן גופיה לעיל והוי ליה למיפרך מהא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמאי מתחייב בטביחה הא הכא כיון שמשך אותה קנאה והוי כטוענו טענת אבד כדמדמי לה ר' זירא שליחות יד לטענת אבד ונשבע לענין דקנאה ומכאן ואילך כמו בחוזר וטוען נגנב דאמרת דפטור מכפל וה''ה דפטור מטביחה דשלו הוא טובח:
תיפתר. מהא לא קשיא מידי דאיכא לאוקמי בנשבע לו שנגנב ואח''כ טבחו דבשעת שבועה אכתי לא משכו ולא קמה ליה ברשותיה ומההיא שעתא מתחייב הוא:
תלמידי דר' חייה בר לולייני אמרי. דלא צריכא לן לאוקמי בהכי אלא תיפתר בשלא משכו ושחטו כשהוא רבוץ ולא קנאו מקודם ובשעת טביחה הוא דמתחייב עלה:
ויש טביחה בלא מכירה. בתמיה ואמתני' קאי לדייק אהא דקתני ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי פטור הוא מתשלומי ד' וה' וקס''ד דלא אמרינן מודה בקנס פטור אא''כ בשאין כאן עדים כלל ומתני' בשראה עדי טביחה באין מיירי והיינו דמתמה ויש טביחה בלא מכירה וכמו וכי יש טביחה בלא גניבה מיתפרשא וכלומר וכי שייך טביחה בבהמה של חבירו אם לא שזה מכרו לו והכא לא מכרו שהרי הוא אומר גנבתי והשתא כשהעדים מעידין על הטביחה ע''כ דמעידין גם על הגניבה דאל''כ אין עדותן כלום דיש לומר זה מכרו לו ושלו הוא טובח אלא ודאי דמעידין אף על הגניבה וכיון דיש עדים על הגניבה א''כ הודאתו על הגניבה לאו הודאה הוי ואמאי אינו משלם אלא הקרן:
כסומכוס. מתני' כסומכוס מיתוקמא דשמעינן ליה דקאמר בברייתא דאע''פ שאין גניבה יש טביחה ומכירה כלומר אפי' בשאין העדים מעידין אלא על טביחה ומכירה ואינם מעידין על הגניבה מהני עדותן ומתני' נמי בהכי מיירי שאין עדי הטביחה יודעין מהגניבה כלום והלכך הודאתו על הגניבה הוי הודאה ואינו משלם אלא הקרן דמודה בקנס הוא ופטור מן הכפל:
שמואל אמר. לא תדחוק לאוקמי מתני' כסומכוס דלעולם כרבנן אתיא דסברי אין טביחה בלא גניבה והכא במאי עסקינן בשלא באו עדי גניבה כלומר שלא העידו העדים כלל וכיון דליכא עדים כלל אגניבה והוא אומר גנבתי מודה בקנס הוא ופטור מן הכפל:
אבל אם באו עדי טביחה חייב. כלומר אפי' עדי טביחה אם באו והעידו לאו מודה בקנס מיקרי דכיון דאין טביחה בלא גניבה הרי יש כאן עדים על הגניבה דקסבר שמואל מודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב והלכך לא מיתוקמא אלא בשלא העידו העדים כלל ומ''מ לא צריכין לאוקמי מתני' כהאי סברא דסומכוס אלא כדאמרן:
Shvouoth
Daf 44b
משנה: אָמַר לַשּׁוֹאֵל אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ מֵת וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבַּר וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנַב וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד. אָבַד וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר׃ אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה שָׂח וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן חַייָב. אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ מֵת וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבַּר וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר. נִגְנַב וְהוּא שֶׁאָבַד. אָבַד וְהוּא שֶׁנִּגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר. מֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן חַייָב. אָבַד אוֹ נִגְנַב וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַר אוֹ נִשְׁבָּה פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָקֵל עַל עַצְטוֹ חַייָב. לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ פָּטוּר.
Traduction
Le propriétaire dit à celui qui a loué l’animal: ''Où est mon bœuf''?, et l’autre répond que l’animal est mort, au lieu que celui-ci s’est brisé un membre, ou a été enlevé, ou volé, ou perdu; ou bien si le loueur dit que l’animal est brisé, au lieu qu’il est mort, ou a été enlevé, ou volé, ou perdu; ou bien si le loueur dit que l’animal a été enlevé, au lieu qu’il est mort, ou brisé, ou volé, ou perdu; ou bien si la déclaration dit ''volé'', au lieu de: mort, ou brisé, ou enlevé, ou perdu; ou bien si l’animal est déclaré perdu, au lieu qu’il est mort, ou brisé, ou enlevé, ou volé; sur quoi le propriétaire dit au loueur: ''Je te conjure'', et celui-ci y consent en disant: Amen, il est absous. Le propriétaire demande au loueur: ''où est mon bœuf''?, et celui-ci répond: ''je ne sais ce que tu dis'', tandis que l’animal est mort, ou s’est brisé un membre, ou a été enlevé, ou volé, ou perdu; sur quoi le propriétaire dit: ''je te conjure'', et le loueur réplique: Amen, il est condamnable. Le propriétaire dit au gardien salarié ou au locataire de l’animal: ''Où est mon bœuf''?, et celui-ci répond que l’animal est mort, tandis qu’il est brisé, ou enlevé; ou si l’animal est déclaré brisé, au lieu de: mort, ou enlevé; ou bien s’il est déclaré enlevé, au lieu de mort ou brisé; ou s’il est déclaré volé, au lieu de perdu; ou bien s’il est déclaré perdu, au lieu de volé; sur quoi, le propriétaire conjure l’interpellé, qui réplique: Amen; celui-ci est absous. De même, si l’animal est déclaré mort, ou brisé, ou enlevé, au lieu d’être en réalité volé ou perdu, sur quoi, le propriétaire conjure l’interpellé, qui réplique: Amen; ce dernier est coupable si l’animal est déclaré perdu ou volé, au lieu qu’il est mort, ou brisé, ou enlevé; sur quoi le propriétaire conjure l’interpellé, qui réplique: Amen; ce dernier est absous. Voici la règle: Celui qui jure faux, en déplaçant seulement une obligation contre une autre semblable, ou une dispense de remboursement contre une autre dispense, ou une dispense contre une obligation, est absous; mais s’il modifie l’obligation en dispense (entraînant un dommage), il est coupable. —C’est que le serment qui a pour suite de ménager l’intérêt du défendeur entraîne sa culpabilité; tandis que le serment fait à son préjudice motive l’absolution.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אמר לשואל איכן שורי וכו' פטור. שהרי אף שנשבע לשקר חייב את עצמו בתשלומין ואין בשבועה זו כפירת ממון:
איני יודע מה אתה סח וכו' חייב. שהרי כפר ממון שאלו הודה היה מתחייב:
אמר לנושא שכר והשוכר איכן שורי וכו' פטור. וטעמא דברישא מת והוא שנשבר וכו' הוי משנה מפטור לפטור שהרי בכל אלו פטור הוא מלשלם ולא הוי כפירתו כפירת ממון ולפיכך פטור הוא משבועת הפקדון וכן בסיפא נגנב והוא שאבד וכו' פטור משבועת הפקדון שהרי משנה מחובה לחובה הוא ולא הוי כפירת ממון בשבועה זו:
מת או נשבר וכו' חייב. בשבועת הפקדון שהרי שינה מחובה לפטור והוי כפירתו כפירת ממון:
אבד או שנגנב וכו' פטור. משבועת הפקדון שהרי שינה מפטור לחובה והפסיד בשבועה זו וכל אלו פטורי משבועת הפקדון הוא דקאמר אבל חייבין משום שבועת ביטוי שהרי נשבעין לשקר כדאמרינן לעיל בהלכה ב':
הלכה: תַּנֵּי. לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר חַייָב. אָמַר רִבִּי. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. אָמַר לַשּׁוֹאֵל אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. אֵיכָן שׁוֹרִי. אָמַר לוֹ. מֵת. מָהוּ שֶׁיֹּאמַר לוֹ. בּוֹא וְהִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא נָתַתָּה עֵינֶיךָ בָהּ לְגוֹזְלָהּ. מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. מָהוּ דְיֵימַר לֵיהּ. אֲפִילוּ דְאַתְּ יְהַב לִי כַמָּה דִּידִי אֲנָא בָעֵי גַבָּךְ.
Traduction
On a enseigné: si l’on jure sans avantager ni préjudicier (laissant les choses en l’état), on est condamnable. En effet, dit Rabbi, un enseignement le confirme (183)Tossefta à ce, ch. 6. en disant: Si le propriétaire réclame son bœuf au gardien gratuit, ou à l’emprunteur, ou au gardien salarié, lequel répond n’en rien savoir, et sur l’objurgation qui lui est faite réplique: Amen, puis confesse l’avoir mangé, est coupable (le serment suivi d’aveu a laissé les choses en l’état). Si le défendeur dit que l’animal est mort, le demandeur peut-il déférer au gardien le serment qu’il ne l’a pas chez lui, ayant voulu le voler (passible de la pénalité du double)? — A quoi bon ce serment, fut-il répliqué, puisqu’il faudra toujours payer? —Non, voici la position de la question: ''bien que tu me remettes des sommes, je te réclame mon bien en nature'' (il le fait jurer dans ce but).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני לא להקל ולא להחמיר חייב. אזה הכלל דמתני' קאי דקתני להקל על עצמו חייב להחמיר על עצמו פטור וקאמר הש''ס דתנינן בברייתא דמפרשה להאי כללא בדוקא אבל אם נשבע לא להקל ולא להחמיר כגון מפטור לפטור או מחובה לחובה חייב ופליגא על המתני' דמשמע דאפי' בכה''ג פטור:
מתניתא אמרה כן אמר לשואל וכו'. כלומר מצינו להאי ברייתא בתוס' דאיכא למ''ד דס''ל הכי דגרסינן בתוספתא פ''ו אמר לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר היכן שורי וא''ל איני יודע משביעך אני ואמר אמן ולאחר מכאן הודה שאכלו חייב. וש''מ דס''ל להאי תנא דלא להקל ולא להחמיר חייב שהרי הכא טענתו מחובה לחובה היא בכולן שאם באו עדים והעידו שאכלן כלן מתחייבין ואפי' ש''ח וקתני חייב משום שבועת הפקדון:
מהו שיאמר לו בא והשבע לי וכו'. אכל היכא דמתחייב בטענתו שישלם קאי ובעי הש''ס מהו שיכול להשביעו שבועה שאינו ברשותו:
מכל מקום אינו משלם. בתמיה והלא משלם הוא לו ולמה ישביע אוחו שבועה זו וקאמר הש''ס דאפי' הכי איכא סברא לשבועה זו ואנן הכי הוא דמיבעי' לן דמהו דיכול למימר ליה אפי' דאת יהב לי כמה מכל מקום דידי אנא בעי גבך דניחא לי בדידי והלכך יש מקום לשבועה זו אע''ג דמשלם לו:
הדרן עלך ארבעה שומרין הן וסליקא לה כולא מסכתא דשבועות
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. רָאָה עֵידֵי גְנֵיבָה בָּאִין וְאָמַר. גָּנַבְתִּי. מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּהוֹדָייָתוֹ מַמָּשׁ פָּטוּר. 44b רָאָה עֵידֵי טְבִיחָה בָּאִין וְאָמַר. טָבַחְתִּי. מֵאַחַר שֶׁאֵין (ס''א שֶׁיֵּשׁ) בְּהוֹדָייָתוֹ מַמָּשׁ פָּטוּר (ס''א חַייָב). רִבִּי זֵירָא בָעֵי. רָאָה עֵידֵי אוּנְסִין בָּאִין וְאָמַר. אָנַסְתִּי. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. מַתְנִיתָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר. עִיקָּר תְּבִיעָה קְנָס. כְּמִי שֶׁאֵין בְּהוֹדָייָתוֹ מַמָּשׁ וּפָטוּר. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין. אֵין עִיקָּר תְּבִיעָה קְנָס. כְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּהוֹדָייָתוֹ מַמָּשׁ וְחַייָב.
Traduction
Resh Lakish dit: si en voyant venir les témoins du vol il l’avoue de suite, cet aveu est sans valeur (provoqué par leur arrivée), et il sera condamné; mais si voyant venir les témoins de l’égorgement il avoue le vol, comme cet aveu est sans valeur (n’étant pas provoqué), il dispense le dépositaire de payer le double. R. Zeira demanda: si quelqu’un, accusé par son prochain d’avoir violenté la fille de celui-ci, reconnaît le fait en voyant arriver les témoins de la violence, teindra-t-on compte de l’aveu tardif pour le dispenser de l’amende, ou non? Ce point, dit R. Hanina, dépend de la discussion émise dans la Mishna (5, 5): Comme R. Simon dit plus haut que la réclamation essentielle consistait dans l’amende, celui qui cherche à s’en défendre par l’aveu ne se soumet plus à rien; l’aveu est donc nul, et de même ici par la survenue des témoins il reste passible de la pénalité. Selon les autres docteurs, l’essentiel de la réclamation ne consiste pas dans l’amende (mais dans le prix à payer pour la honte et le dommage); dès lors, l’aveu de la faute, entraînant une somme à payer, a sa valeur, et le défendeur sera du moins exempté de l’amende.
Pnei Moshe non traduit
ר''ל אמר ראה עדי גניבה באין ואמר גנבתי מאחר שאין בהודאתו ממש חייב. וכספרים אחרים דגרסי הכי וארישא דמילתא דר''ל קאי. וכלומר דר''ל דינא קמ''ל דבשראה עדי גניבה באין והוא הודה מקודם אין בהודאתו כלום דמחמת בעתותא דעדים הודה וחייב:
ראה עדי טביחה באין ואמר טבחתי מאחר שיש בהודאתו ממש פטור. כלומר בהודאתו שהודה בתחלה על הגניבה היה ממש שהרי לא ראה עדי גניבה והודה והלכך הודאתו על הגניבה הודאה היא ופטור מן הכפל ומכיון דאינו משלם כפל פטור נמי על הטביחה דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד'. ולספרים אחרים דגרסי בסיפא מאחר שאין בהודאתו ממש ולפ''ז גרסי ברישא מאחר שיש בהודאתו ממש וגרסי ברישא פטור ובסיפא חייב והכי מיתפרשא דר''ל סבר דלעולם כל שהודה ואפי' מחמת ביעתותא דעדים הודה הוי הודא' כל זמן שלא העידו העדים ובלבד שיהא ממש בהודאתו כלומר שיתחייב בעצמו בדבר מה ולפיכך ברישא דראה עדי גניבה באין ואמר גנבתי הרי יש בהודאתו ממש שמתחייב עצמו בקרן הוא ואע''פ דמחמת בעתות' דעדים הודה הוי הודאה ופטור מכפל וכן מטביחה ואע''ג דבאו עדים אח''כ דכל מקום דליכא כפל פטור אף מטביחה כדאמרן:
ראה עדי טביחה באין ואמר טבחתי מאחר שאין בהודאתו ממש חייב. כלומר שאין כאן הודאה שנתחייב בעצמו בתחילה דהא בתחילה לא הודה על הגניבה אלא כשראה עדי טביחה וכלומר שהן העידו על הגניבה דמסתמי בהכי מיירי דהא אין טביחה בלא גניבה והן ידעו מהגניבה והעידו עליו וקודם שהעידו על הטביחה חזר והודה על טביחה דכסבור היה שיפטור בהודאה זו ולפיכך חייב הוא לפי שאין בהודאה זו ממש שלא נתחייב בעצמו בקרן שהרי יש כאן עדים על הגניבה ועל הטביחה והודאתו שעל הטביחה לאו כלום היא:
ראה עדי אונסין. שזה טענו וא''ל אנסת ופתית את בתי וכשראה שהעדים באין להעיד עליו הודה ואמר אנסתי מהו אם יש כאן בהודאתו ממש או לא:
א''ר חנינא מתניתא. כלומר דהא תנינן לה במתני' בפ' שבועת הפקדון ותליא בפלוגתא דר''ש ורבנן דהתם. וה''ג כר''ש דאמר עיקר תביעה קנס כמי שאין בהודייתו ממש וחייב ובדברי רבנן גרסינן פטור ונתחלפו התיבות. כלומר לר''ש דקאמר התם דעיקר תביעה של זה היה הקנס דלא שביק אינש מידי דקייץ א''כ הכא הודאתו לאו הודאה שהרי לא נתחייב כלום בהודאתו ומודה בקנס ואח''כ באו עדים כשלא נתחייב בעצמו בהודאתו חייב הוא שאין בהודאתו ממש ולדברי חכמים דאמרי התם שאין עיקר תביעה קנס אלא בושת ופגם הוא דתבע ליה ונמצא כשהודה הודאה שיש בו ממש הויא שהרי נחחייב בהודאתו בושת ופגם דממונא הוא וכשמודה מתחייב בכך ומקרי הודאה דלענין קנסא פטור הוא דהויא דומיא דדינא דמתני' דהכא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source